תיק תעבורה קטלני; לאחר קרב קשה במחוזי, זוכה מהריגה והורשע בגרימת מוות ברשלנות, ב"כ הנאשם, עו"ד עייאט, לא השלים עם הגזירה, ערער לעליון והביא לזיכויו של ד.נ. מגרם מוות ברשלנות.

אולם בית משפט העליון. התמונה באדיבות:ויקיפדיה

בעל הרשעות תעבורה רבות, נהג כשבדמו אלכוהול בריכוז של 100 mg%, הורשע בבימ"ש המחוזי בגרימת מוות ברשלנות ולאחר ערעור שהוגש ע"י עו"ד עייאט מחדרה זוכה.

מאת: מיכאל מרטינז

09.10.2017 , 09.02


סיפור משפטי מעניין: כל השתלשלות העניינים, ההרשעה והזיכוי באחד מתיקי התעבורה המעניינים והמורכבים שנתקלתי בהם ככתב ותחקירן.

תגיות – עורך דין חאטם עייאטשופט בית המשפט העליון כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, בית המשפט העליון, תיק תעבורה קטלני, תאונת דרכים בחדרה

המערער (ד.נ) הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין תאונת דרכים, בה היה מעורב, שכתוצאתה נהרג המנוח (מ.י) ז"ל. על פי העובדות שתוארו בכתב האישום שהוגש נגדו בבימ"ש המחוזי בחיפה, נהג (ד.נ) ביום 19.12.07 ברכב משא אחוד סגור ביציאה מכביש 2 לכיוון חדרה, ממערב למזרח, והתקרב לצומת תנועה. באותה עת, נסע (מ.י) ז"ל בכיוון הנגדי, כשהוא נוהג באוטובוס זעיר ציבורי. ע"פ הנטען המנוח נכנס לצומת ופנה שמאלה לכיוון גשר אולגה, כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו ירוק, כשהגיע (ד.נ) לצומת, כך על פי כתב האישום, הוא המשיך בנסיעה רציפה, למרות שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו היה אדום, נכנס לצומת, פגע עם חזית רכבו בדופן הימני של רכב (מ.י), המשיך בנסיעה ופגע עם דופן שמאל של רכבו באחורי רכב המנוח. רכבו של (מ.י) נדחף, פגע בעמוד תאורה הנמצא על אי התנועה ונעצר. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו המידי של (מ.י) ז"ל, ול(ד.נ)  נגרמו שני חתכים בראשו. בעת התאונה נהג (ד.נ) כשבדמו אלכוהול בריכוז של 100 mg.

עייאט חאטם עורך דין ונוטריון
עייאט חאטם עורך דין ונוטריון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאור האמור, נטען בכתב האישום כי (ד.נ)  גרם במעשיו ובמחדליו המתוארים למותו של (מ.י) ז"ל, לחבלות לעצמו ולנזקים לשני כלי הרכב, נהג בכביש ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו, לא ציית לאור אדום ברמזור, לא עצר בקו עצירה בצומת, לא האט בהתקרבו לצומת, לא הבחין ברכב המנוח שהגיע מולו ופנה שמאלה למרות שיכול וחייב היה להבחין בו, נהג בשכרות ותחת השפעת אלכוהול, נהג ברכב בקלות דעת ובנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה וכן נהג ברכב בחוסר זהירות, באי אכפתיות ובפזיזות. על כן הואשם (ד.נ) בהריגה ובעבירות חמורות נוספות.

(ד.נ)מצידו כפר בכל עובדות כתב האישום, וטען כי הוא נכנס לצומת כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, כי לא ראה את רכב המנוח נכנס לצומת וכי אינו יודע מאיזה רחוב הגיע (מ.י). (ד.נ) הודה ששתה שתי כוסות יין עובר לעלייתו לרכבו, אך טען כי לא היה תחת השפעת אלכוהול. עוד טען הוא כי לא נתן הסכמתו ללקיחת דמו לשם בדיקת אלכוהול וכי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) בחן את עדותו של העד היחיד לתאונה, מר (ד.ל). העד נכנס לצומת באור ירוק, ולאחר שפנה ימינה, שמע את רעש התאונה וראה את התאונה במראה המרכזית שברכבו. בית המשפט קבע כי המאשימה (המשיבה) לא הוכיחה את המועד המדויק שבו שמע העד את רעש התאונה או את המקום בו היה רכבו בזמן זה, שכן העד, שנמצא אמין, "לא היה מסוגל לומר, לא כמה זמן עבר ולא היכן היה כאשר שמע את רעש התאונה".

בית המשפט קבע כי קיימת אפשרות שהמנוח נסע באור אדום, אך אם אמנם עשה כן – הרי המערער עצמו נסע גם הוא באור אדום.

בית המשפט הוסיף וניתח את שאר הראיות שהובאו בפניו: חוות דעת הבוחן מטעם (המשיבה) ; חוות דעת המומחה, המהנדס מר גדי ויסמן, שהובאה מטעם המערער ותכנית הרמזורים הרלוונטית. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי הוא ער "להבדל בגרסאות [המערער] במשטרה באשר לאופן נסיעתו, באשר למועד בו הבחין באור האדום ברמזור ובאשר למרחקים ולמהירות שציין. עם זאת, מדובר בסתירות שניתן להבינן לאור הסיטואציה, שהרי עובר לתאונה, [המערער] לא ידע שתקרה תאונה ובוודאי לא שם ליבו לפרטים אלה, מה גם שממילא, קיים קושי רב להעריך מרחקים בנסיעה". לאור האמור, קבע בית המשפט כי "הפרש בין 10 מ' ל-20 מ' (או בין 15 מ' ל-25 מ'), בנסיעה או בהערכת מרחק מצומת, הנו הפרש קטן מכדי שאוכל לבסס ממצאים 'על חודה של שנייה, שבין זיכוי לבין הרשעה".

בית המשפט מצא כי קיים בתיק מחדל חקירתי משמעותי שהתבטא באי עריכת שחזור של התאונה: "במצב הדברים המתואר לעיל" – כך נקבע – "בו אומר העד היחיד לתאונה, שהוא לא נכנס לצומת בעת שהאור ברמזור התחלף לירוק, אלא בשלב כלשהו לאחר מכן, והוא אינו יכול להעריך באיזה שלב, כאשר יש חשיבות רבה ביותר לשאלה כמה זמן נסע עד לשמיעת רעש התאונה וכאשר מדובר בהפרשי זמנים של שניות בודדות ואולי אפילו שנייה אחת בלבד, היה על המשטרה לערוך עם העד, סמוך ככל האפשר למועד התאונה, שחזור של האירוע. יש להניח, שבשחזור כזה יכול היה העד להדגים כיצד נסע ולהצביע על המקום אליו הגיע עם רכבו בעת ששמע את רעש התאונה, כך שניתן היה לקבל נתונים ברורים ומדויקים יותר".

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית שהביאה (המשיבה) תלויה על בלימה, וכי "גם אם האפשרות שהמערער נכנס לצומת באור אדום נראית סבירה יותר (וכך הוא), אין די בכך להרשעה בפלילים, הדורשת רמת הוכחה של מעל לספק סביר". לאור האמור, זיכה בית המשפט את המערער מחמת הספק מן העבירה של אי ציות לתמרור.

בית המשפט דחה את טענות המערער נגד בדיקת הדם שנערכה לו וקבע כי הבדיקה מהווה ראיה קבילה בתיק. משתי חוות הדעת שנתן ד"ר גופר, עלה כי המערער שתה בקבוק ורבע של יין, וכי ריכוז האלכוהול בדמו במועד התאונה היה, ככל הנראה, ברמה של %mg 100, לאמור: רמה שהיא פי שניים מהמותר בחוק. לאור האמור, הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות.

בית המשפט קבע כי היסוד העובדתי של עבירת ההריגה התקיים: אמנם, כך נקבע, לא הוכח מעל לספק סביר כי המערער נכנס לצומת באור אדום, אולם הוכח כי המערער נכנס לצומת כשהוא מאיץ את מהירות רכבו, נהג ללא כל תשומת לב לנעשה בדרך אשר לפניו ולאשר מתרחש בצומת ואף לא הבחין כלל ברכב המנוח, שהיה רכב גדול, למרות שיכול היה וחייב היה להבחין בו, לאור שדה הראיה הרחב ולאור כך שרכב המנוח הגיע מהכביש מולו, נסע ממש מול עיניו ופנה שמאלה. נסיבות אלה, כך נקבע, מצביעות על רשלנות בדרגה גבוהה.

על אף האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא התקיים היסוד הנפשי של העבירה. בית המשפט ציין כי אמנם מעצם קיום ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר בדמו של המערער, קמה חזקה לפיה מתקיימים רכיבי היסוד הנפשי הדרושים להרשעתו בעבירת ההריגה, ללא שיש צורך להוכיח את השפעת השכרות על נהיגתו. ואולם, כך נקבע, במקרה דנן "אין כל ראיה מה הייתה מידת ההשפעה של האלכוהול על יכולתו של המערער לנהוג. אין כל ראיה לפיה נדף מפיו של המערער ריח אלכוהול, או שהוא נראה שיכור, או שהליכתו לא הייתה יציבה או שהוא היה מטושטש וכד'". נקבע כי נתונים אלה מקימים ספק בדבר השפעת שכרותו של המערער על נהיגתו ודי בכך כדי שייאמר כי המערער הרים את הנטל המוטל עליו, לסתור את החזקה העולה מריכוז האלכוהול שנמצא בדמו. הפרמטר היחיד ממנו אפשר ללמוד על חוסר ערנותו של המערער הוא העובדה שהוא לא הבחין כלל ברכב המנוח. במרכיב זה בלבד אין כדי לסלק את הספק העולה בדבר השפעת שכרותו על נהיגתו. לאור האמור, זיכה בית המשפט את המערער מן העבירה של הריגה.

עם זאת, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בית המשפט ציין לעניין זה כי "במקרה דנן, לא הוכח, מעל לספק סביר, שהנאשם נכנס לצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דולק אור אדום. כן לא הוכח שהיו בהתנהגותו סממנים כלשהם, המעידים על כך שרמת האלכוהול בדמו, המהווה שכרות על פי החוק, השפיעה על נהיגתו ולא ניתן ללמוד זאת רק מהעבודה שהוא לא הבחין ברכב המנוח (אשר, כאמור, קיימת אפשרות שנכנס לצומת באור אדום). ודוק: גם אם המנוח התרשל בנהיגתו (ואייני קובעת כי כך היה, אלא רק כי קיימת אפשרות שכך היה), אין בכך כדי לאיין את רשלנותו של הנאשם". על כן הורשע המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בנוסף, הורשע המערער בעבירה של גרימת נזק לרכוש או לאדם.

בית המשפט גזר על המערער מאסר של 33 חודשים, מהם 18 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור עבירות של גרם מוות ברשלנות ושל נהיגה בשכרות. בנוסף, פסל בית המשפט את המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג שהוא למשך 8 שנים החל מיום שחרורו מן המאסר, בניכוי התקופות בהן היה פסול מלנהוג בגין העבירות בתיק הנדון. לאור הנזק הכלכלי שנגרם למערער עקב התאונה ותקופת מאסר, נמנע בית המשפט מלהשית על המערער קנס.

 

הערעור

הערעור הוגש כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין של בית המשפט המחוזי.

ב"כ המערער עו"ד חאטם עייאט טען כי לא היה מקום להרשיע את המערער (ד.נ) בעבירה של גרם מוות ברשלנות שכן לא ניתנה למרשו הזדמנות להתגונן מפני אישום זה. לגופו של עניין סבור עו"ד עייאט כי הרשעתו של מרשו אינה יכולה לעמוד בעינה. כך, יוצא עייאט כנגד הקביעה לפיה רשלנותו של (ד.נ) מצאה את ביטויה בכך שהוא לא ראה כלל את רכב המנוח. הוא מדגיש כי דבריו, לפיהם מרשו לא ראה את המנוח, נאמרו במענה לשאלה מאיזה כיוון הגיע המנוח, ולטענתו, הוא ראה את המנוח אך לא היה בידו למנוע את התאונה. עו"ד עייאט טען כי מכיוון שמרשו זוכה מן העבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור – לא ניתן היה לקבוע עוד כי בהיכנסו לצומת באור ירוק הוא התרשל. גם העובדה שהאיץ את מהירות רכבו כשראה שהאור ברמזור מתחלף מאדום לירוק, כך לטענתו, אינה מעידה על רשלנות, שכן המהירות אליה הגיע בהיכנסו לצומת הייתה סבירה ומתחת לגבול המהירות המותר על פי חוק. ב"כ המערער עו"ד עייאט המשיך להוסיף: בנסיבות שתוארו, כל אדם סביר אחר במקומו לא יכול היה למנוע את התרחשות התאונה. גם אם ההרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות נותרת בעינה, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לבין התוצאה הטרגית שאירעה". עייאט מוסיף:" בית המשפט התעלם מהאפשרות של רשלנות תורמת מצד המנוח. לאור האמור אני סבור כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, וכי יש להפחית מן העונש שהוטל עליו בהתאם".

אולם בית משפט העליון. התמונה באדיבות: ויקיפדיה.
אולם בית משפט העליון. התמונה באדיבות: ויקיפדיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצד שני – התביעה מצידה סבורה כי יש לאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל קביעותיו. נטען כי בנסיבות שהוכחו: שדה הראיה הפתוח; היותו של המנוח בלב הצומת כאשר המערער נכנס אליה; העובדה שהמערער האיץ את נסיעתו; העובדה שהמערער לא הבחין כלל במנוח; העובדה שהמערער נהג כשבדמו אלכוהול בכמות של פי שניים מן המותר – כל אלה מעלים כי המערער היה רשלן. התביעה הדגישה כי חובתו של נהג זהיר לשים לב למתרחש בדרך, ולטעמה – העובדה שהמערער לא שם לב למתרחש בצומת הופכת אותו לרשלן. עוד טענההתביעה: כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, אשר משקף את מדיניות הענישה הראויה להרתעת הרבים.

לאחר שבית המשפט בחן היטב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ושמע את הצדדים, קבל את הערעור וזיכה את המערער מן ההרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

שופט בית המשפט העליון כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
שופט בית המשפט העליון כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

 

שופט בית המשפט העליון כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין: "קראתי את הכרעת הדין חזור וקרוא, אולם לא עלה בידי למצוא בה את הקביעות הדרושות על מנת לבסס, למעלה מספק סביר, את הרשעתו של המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כיצד ארעה תאונת הדרכים הקטלנית: העד היחיד לתאונה נמצא אמין, אך לא היה מסוגל למסור מתי בדיוק שמע את רעש התאונה ומה היה מיקום רכבו בצומת;

בית המשפט מצא כי אינו יכול לבסס ממצאים עובדתיים גם על שאר העדים והראיות שהובאו בפניו – בהם חוות דעת הבוחן מטעם המשיבה ותכנית הרמזורים הרלבנטית – שכן הפער בין זיכוי לבין הרשעה נע "על חודה של שנייה"; עוד קבע בית המשפט כי התקיים בתיק מחדל חקירתי משמעותי, משלא נערך שחזור של התאונה עם העד הרלבנטי היחיד. קביעות אלה עמדו בבסיס זיכויו של המערער מן העבירה של אי ציות לתמרור, וממילא הן שומטות את הקרקע מתחת לקביעה לפיה המערער נכנס לצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. זאת ועוד. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהיו בהתנהגותו של המערער סממנים כלשהם, שהעידו על כך שרמת האלכוהול בדמו השפיעה על התנהגותו. עוד נקבע כי קיימת אפשרות שהמנוח התרשל בנהיגתו ונכנס לצומת באור אדום. צירופן של קביעות אלה מוביל לכך שלא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו של המערער לבין התוצאה הקטלנית. אכן, משקבע בית המשפט כי קיימת אפשרות שהמערער נכנס לצומת באור ירוק, כי נסע במהירות המותרת, כי עלה בידו לסתור את החזקה בדבר השפעת שכרותו על נהיגתו, וכי קיימת אפשרות שהמנוח נכנס לצומת באור אדום – לא ניתן היה להרשיעו בעבירת ההריגה, אך גם לא בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

אשר לערעור על העונש – זיכויו של המערער מן העבירה של גרם מוות ברשלנות מחייב את הפחתת עונשו. מאידך, הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות נותרה בעינה. בית משפט זה חזר ועמד על החומרה הרבה שבעבירה של נהיגה בשכרות ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה, ככל שבעבירה זו עסקינן.

בענייננו, ציין בית המשפט קמא בבואו לגזור את דינו של המערער, כי למרות גילו הצעיר של המערער והתקופה הקצרה, יחסית, בה הוא מחזיק ברישיון נהיגה, צבר המערער לחובתו הרשעות תעבורה בעבירות שיש בהן סיכון ממשי לחיי אדם, וכי בעבר נפסל המערער מלנהוג והושתה עליו פסילה על תנאי (שתקופתה עברה ולא הייתה בת הפעלה בתיק הנדון). עוד הצביעה המשיבה על כך שגיליון הרשעותיו של המערער מעיד כי נסע באור אדום גם לאחר התאונה הנדונה, כאשר רישיונו אמור היה להיות מופקד. המערער מצדו טען כי העבירה שנעברה לאחר הגשת כתב האישום בוצעה על ידי אמו, שנהגה ברכבו.

בהתחשב בנתונים אלה כולם, סבורני כי מן הראוי להשית על המערער עונש מאסר בן 12 חודשים, מהם שישה חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות. הממונה על עבודות השירות ימציא לבית המשפט חוות-דעת בנוגע לאפשרות שהמערער ירצה את מאסרו בעבודות שירות בתוך 21 ימים מהיום, ולאחר מכן יובא התיק לפנינו למתן החלטה משלימה. המערער יפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג שהוא למשך שלוש שנים, כשמתקופת הפסילה ינוכו התקופות הנקובות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי".

About The Author

Related posts